המידע הגנטי לייצור חלבונים בבעלי חיים, בצמחים, בחיידקים ובנגיפים מוצפן בדרך כלל במולקולות ה־DNA שלהם. המידע שב־DNA עובר למולקולת RNA, וממנה מתורגם המידע – ה"מתכון" – ליצירת חלבון.

בחלק מהנגיפים – כמו נגיף הקורונה – קיימת רק מולקולת RNA, והיא זו שנושאת את המטען הגנטי של הנגיף.

מוטציה היא שינוי בקוד הגנטי של התא – ב־DNA או ב־RNA – ומתרחשת באופן ספונטני, כל הזמן, תוך כדי תהליך השכפול של התא. שינוי כזה יכול להוביל, בין היתר, לשינוי במבנה של חלבוני הזיזים (הספייקים) שמעטפת הנגיף, שבאמצעותם חודר הנגיף לתאים האנושיים. כתוצאה מכך הנוגדנים לספייקים, שנוצרים בתגובה לחיסון, עלולים שלא להכיר את החלבונים החדשים – מה שמפחית מיעילות החיסון.

מוטציות נפוצות יותר בנגיפי RNA כמו נגיף האיידס (HIV), נגיף השפעת ונגיף הקורונה. נגיף השפעת, למשל, עובר מדי שנה שינויים קטנים, ובהתאם לכך משתנה גם החיסון נגדו מדי שנה.

ככל שיש יותר שכפולים של הנגיף – כך מתרחשות יותר מוטציות, ועולה הסיכון שאחת מהן תשרוד ואולי אף תשגשג ותתפוס את מקומו של של הנגיף בעל הקוד הגנטי המקורי.

לצורך הדוגמא: נדמיין שמתוך כל 100 נגיפים חדשים שנוצרים יש לנגיף אחד מוטציה יעילה (שמשפרת את השרידות שלו). משמעות הדבר היא שמתוך כל מיליון נגיפים חדשים יהיו ל־10,000 נגיפים מוטציות יעילות.

אז מה קובע אם מוטציה תשרוד או תיעלם? הפקטור או התרומה שלה לכושר ההישרדות של הנגיף. ככל שהתרומה הזאת משמעותית יותר, כך משתפרים סיכוייה של המוטציה לשגשג. למשל, מוטציה שמשפרת את כושר ההדבקה של הנגיף מגדילה את יכולת ההישרדות שלו.

בנגיף הקורונה אירעו אלפי שינויים מאז שהתגלה לראשונה. השינויים האלה היו בחלקם חסרי משמעות, אך שינויים אחרים היו מוצלחים מאוד (מבחינת הנגיף) ולכן התפשטו ותפסו את מקומו של הנגיף הראשוני, המקורי.

כך היו הזן הדרום־האפריקאי, הזן הברזילאי והזן הבריטי שבשל יכולת ההדבקה המשופרת שלהם היו הזנים השולטים בסבבי ההדבקה הקודמים. כאמור, זן דלתא הוא הזן הדומיננטי כעת, ולמעשה הוא דחק הצידה את הזנים האחרים.